השתתפות באירוע של משפחה חרדית ביום השואה דווקא

הרב יניב חניא
כוניסןתשפא08/04/2021

שאלה:

קרובי משפחה שלנו, מהמגזר החרדי, עורכים אירוע משפחתי ביום השואה. תהינו אם ראוי להשתתף באירוע כזה ביום הזה. כששאלנו על כך, מישהו שלח לנו תשובה של הרב מלמד בעניין. נשמח לשמוע מה דעתך. דברי הרב מלמד- ""אולם שלא כיום הזיכרון לחיילי צה”ל, שהרבנות הראשית הסכימה לקיומו, יום השואה בכ”ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. וזאת מפני שחודש ניסן הוא חודש של שמחה, וכפי שנקבע להלכה (שו”ע או”ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ”ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בחודש ניסן, ומי שיש יורצייט לקרובו בחודש ניסן, עולה לקברו בערב ראש חודש. ואם כן ברור שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה... כמדומה שהדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ”ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח ‘המשפחה היהודית’. בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שעם ישראל ימשיך לחיות, ירבה ויגדל. שהסבל הנורא שעמנו עבר במשך אלפי שנה, ובמיוחד בשואה, לא יהיה לריק. שכל יהודי שנשאר יעשה הכל כדי להינשא, להרבות ילדים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: “וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ” (שמות א, יב)... וכן לעניין הצפירה. אם בשעת הצפירה נחשוב כיצד לעודד את צמיחתו של העם היהודי לזכרם, לא יהיה בכך ביטוי של אבל והזכרת נשמות... ומכל מקום, גם מי שאינו חושב על כך, לא יפרוש מהציבור. בעזרת ה’ בקרוב ישובו שופטינו כבראשונה, ושאלה זו תעמוד לפניהם, והם יורו כיצד ומתי ראוי לציין את זכרם של הקדושים" יוצא לפי דברי הרב מלמד הנפלאים, כי אין יותר משמחת אירוסין כדי לציין באופן מעשי את התפתחות התא המשפחתי ולהגדיל את קיומו של העם היהודי תודה

תשובה:

טוב, זו שאלה קשה ומכאיבה. אפילו הייתי אומר שזה מזעזע... כי איך יתכן לעשות שמחה ביום שבו אחים שלך, מדינה שלימה, חמישה או ששה מיליון בני אדם, יהודים שחיים בישראל, מציינים יום של עצב ואסון- ואתה עושה שמחה כל כך גדולה (350 אנשים!) דווקא ביום הזה.
ואני חושב שזו הנקודה הראשונה- עצם זה שזה מזעזע חלק ניכר כל כך של העם, זה כבר הופך את זה ללא קביל מבחינה הלכתית. 5 מיליון מזדעזעים, ואתה היחיד שצודק וחוגג?

לגבי דברי הרב מלמד- מלבד המוזרות לקבל אותו פתאום כפוסק קביל (אצל הבחור ששלח את המאמר שלו), יש כאן ללא ספק ניסיון של פשרה. משהו מעין מה שעשה הרב עובדיה בנושא הצפירה- שדן בנושא הצפירה, ואמר שנכון שיש איסור לעשות "מעשה גויים", אולם רק כשהוא חסר משמעות. ומכיוון שזה לא מעשה גויים נטול משמעות, כי לצפירה יש רעיון בסיסי מאוד הגיוני, הרי שצריך לעמוד בצפירה ונניח להגיד תהילים, אם כל כך קשה לבן אדם לעמוד דקה ולחשוב על המתים.
אז הרב מלמד מציע איזו שהיא פשרה. כי הרי הקביעה של יום השואה ביום כ"ז ניסן היא לא נטולת משמעות והיא לא שרירותית... היא נקבעה ביום מרד גיטו ורשה כדי לציין משהו, את ההתנגדות שבכל זאת היתה ואת הגבורה ולא רק את המוות. אז זה לא משהו נטול היגיון לגמרי. לא בחרו משהו אקראי... ויש לזה סיבה וזה בטח ובטח לא מנהג גויים. ומכיוון שיש כאן התנגשות עם האופי של חודש ניסן- הרב מלמד מציע שמבחינה חינוכית לחשוב לא רק על האבל, אלא גם על הילודה. הוא בא ל"פתור" בעיה הלכתית, או התנהגותית... עם רעיון.

לגבי עצם העניין... יש ברייתא (שבת קי"ד) שאומרת- " והאמר להו רבי ינאי לבניו- בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים...". כלומר רבי ינאי מדריך את בניו לא להלביש אותו תכריכים לבנים מידי ולא שחורים מידי... כי אם לא יזכה, ויכנס ח"ו לגיהנם, הוא יהיה כמו חתן בין אבלים (כולם בגיהנם שחורים והוא לבוש לבן), ואם יזכה ויגיע לגן עדן, הוא יהיה לבוש בשחור וכולם בלבן...
ולכאורה מה אכפת לרבי ינאי איך הוא יהיה לבוש או איך יראה אם יגיע ח"ו לגיהנם? כולם רשעים שם? ניתן ללמוד מדברי התנא (רבי ינאי היה בדיוק בדור המעבר, במקום אחר זה מופיע בשמו של רבי יוחנן), שאפילו בגיהנם אין ענין להיות חתן בין אבלים. להיות במצב של כאילו שמחה, כשכולם בצער. כל שכן כאן-כולם סביבך אבלים, כולם בצער, כולם זוכרים בכאב רב את אחד הדברים הכי נוראיים שקרו אי פעם ביקום- ואתה חתן? ואתה חוגג באולם עם מאות אנשים? זה הרבה מעבר לענין של דינא דמלכותא דינא. הרבה מעבר. זה ענין של נושא בעול עם חבירו, של שותפות באבל ובצער נוראיים כל כך.
הענין של היתלות במנהג לא ללכת בחודש ניסן לבתי קברות, נראה לי כסוג של תירוץ... כי הרי לא ביקשו מהם לשבת ולבכות... זה מתחיל, כמובן, ממקום אחר- מההתנגדות לציונות ולכל מעשיה, ואז זה מגיע גם למקום חמור של "אני לא מוכן אפילו להיות שותף איתם באבל שלהם". גם כשהם בוכים בכאב ובזעזוע- אני במקום אחר.
זה קודם כל נגד משניות שצריך להיות כחלק מהציבור, שצריך לכבד את המצב שבו אחרים נמצאים, לכבד את הכאב, את התחושות של אחרים. זה הרי לא יום שנקבע במקרה לתאריך הזה. ובכל זאת האמירה שאתה לא שותף מעידה על ניתוק גמור מהתחושות של העולם היהודי שסביבי- זה לא רק לשבת בבית ולא להיות חלק- זה לחגוג כשאחרים כואבים.
לכן זה נראה לי פשוט שלמרות הצער שב"החרמת" אירוע משפחתי, אין שום מקום שבעולם להשתתף באירוע כזה.
שירבו שמחות

תשובות נוספות בנושא-

מה ההגדרה מויסר?
ההגדרה מויסר היא כמובן לא הגדרה הלכתית. זה ביטוי שהתחיל בגלות, שם מי שדיווח לרשויות של הגויים על משהו שפגע ביהודים כונה לעיתים כך. בדרך כלל וברוב המקרים המויסרים היו כאלה שהעלילו עלילות והמציאו דברים, ורק מי שהמציא משהו כזה היה מכונה כך. או מי שעשה שימוש בכח של הגויים והשלטון כדי לפגוע פגיעה לא מוצדקת במישהו אחר. כלומר- אם הטענה היא אמיתית וליהודי לא היתה ברירה למנוע מנזק אלא על ידי שימוש ברשויות, או בערכאות, זה לא נקרא מויסר ופעמים רבות אף היתה הוראה הלכתית לעשות זאת.

כך ש
א) בימינו הרשויות אינן של גוים והמערכת לא "מחשפת סיבה" להטריד יהודים. ולכן פניה אליה איננה בגדר פניה לרשויות. בכלל.
וב) במקרה שבו נגרם לך/ לאנשים נזק אמיתי ואין דרך לדבר עם האדם/ השכן ולשכנע אותו בטוב לשנות את דרכיו בודאי שמותר ואולי אפילו מצווה לפנות לרושיות כדי למנוע נזק.

כמובן שצריך קודם לנסות ולמזער את הנזק ולדבר איתו ישירות, אולם אם זה לא עוזר, בודאי שמותר לפנות ואין לזה קשר למויסר.

פיצוץ אוכלוסין בישראל
זו שאלה מעניינת שגם אני חושב עליה לעיתים, בעיקר כשעומדים בפקקים אין סופיים ומבינים שהשטח פשוט לא מספיק. וזו אכן בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.

אם כי, כמובן, שמבחינה טכנית מדובר על עוד לא מעט שנים. כמה עשרות שנים נשמע לי מוזר, כי קצב גדילת אוכלוסיה הוא איאטי יחסית, ויש למדינת ישראל לא מעט עתודות... בעיקר בנגב ובגליל, ועדייין ישארו לא מעט שטחים לטיול וכדומה... וכמובן יש את יהודה ושומרון, והבקעה ועוד. כל אלה מקומות שיכולים לקלוט מיליונים רבים לפני שתתחיל מצוקה אמיתית בגסנון הונג קונג או בנגלדש (שגם שם עיקר הבעיה היא ההתרכזות במקום אחד, פחות השטח).

ועדיין, זו שאלה ובעיה שצריך לחשוב עליה ולהתכונן אליה מבחינה מעשית, בתכנון כבישים, ערים, ותחבורה ציבורית להמונים.

אולם אני מניח שהסיבה ששאלת את זה פה, היא בגלל אמונית רוחנית ולא מעשית. ולכן אני חושב שיש כמה דברים רוחניים לומר על זה-
א) חכמים אומרים שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי, כי כמו שעורו של הצבי לא מכיל את בשרו (כלומר "הבשר" של הצבי דחוק בתוכו ואחרי שמפשיטים את העור לא ברור איך הוא נכנס פנימה), כך ארץ ישראל מתרחבת לקלוט יותר אנשים ממה שזה נראה חיצונית. אפשר לזכור את הבריטים, שחוקקו את הספר הלבן, כדי שהארץ לא "תקלוט מעבר ליכולת שלה", וכמובן שמאז האוכלוסיה בארץ הכפילה את עצמה פי עשרה ויותר, ועדיין יש מקום.

ב) אנחנו בדרך כלל לא עוסקים בחשבונות שכאלו כאשר יש מצווה מפורשת. כלומר- יש בתורה מצווה של פרו ורובו, אז אם יש איזו סכנה מרוחקת, של עוד כמה עשרות שנים קדימה, אנחנו לא עושים את החשבון של "מה יהיה" ואיך זה יעבוד. המצוות הן דרך חיים שלימה, שאומרות לנו איך צריך לחיות, וממבט במצוות ברור שהתורה רוצה שילדו ידלים ויביאו דורות. אם יהיה "מצב חירום" בעוד מאה שנה ויצטרכו לחשוב על פתרונות, שיחשבו הם בדורם.

ג) מבחינה אישית של קיום מצוות פרו ורבו, כמובן שאין לזה משמעות לכל אחד פרטי, גם אם יפתרו את הבעיה פעם, זה יהיה באופן מערכתי, ממשלתי ורחב. והאמונה שלנו שעד אז כבר יהיו אנשים עם רוח הקודש ונבואה, שידעו מבחינה רוחנית לאן זה הולך.

שידוך לא מהמגזר
לא ממש ברור לי מה הכוונה "Vאם מותר", בוודאי שמותר. בוודאי שאין בזה איסור הלכתי.
כמובן שצריך לבדוק התאמה ולבדוק האם השאיפות של שניכם מקבילות וכדומה... אבל זה לא נובע מאיסור "הלכתי" אלא מהרצון של כל אחד לחיות עם מישהו שמתאים לו. יכול בהחלט להיות מישהו מהמגזר הדתי לאומי, שרוצה ויכול לחיות עם מישהו חרדי והפוך... זה תלוי ברצון מהשידוך, לא באיסור.

לגבי עצם השאלה- יש רבים רבים, ובימינו יותר, שיש להם השקפת עולם ציונית דתית שהולכים עם כיפה שחורה. ויש רבים עם כיפה סרוגה שתפיסת העולם שלהם יותר קרובה לחרדים (יותר לתפיסה של ש"ס), וכדומה... צריך לדבר על המהות, על הרצונות, על תפיסת העולם ולראות אם היא מתאימה.

נישואין
זו שאלה מעניינת, מצד אחד, לכאורה, למה לא? בסך הכל אורח החיים דומה ויש הרבה משותף. מצד שני, יש בהחלט הבדל גדול באמונות ובגישות. אני חושב שברור שאחד הצדדים יצטרך לוותר על כמה אמונות ודרכי חיים, כי יש הרבה הבדל. ממילא, השאלה האם להתחתן או לא תלויה ברמת הויתור שאחד מן הצדדים יאמץ. לדוגמא- אם הגבר הוא דת"ל, אבל מוכן לוותרונות בתחום, נניח בנושא מקום הלימודים של הילדים, או אם להיפך, זה אפשרי. אם לא, אני סבור שזה קשה מאוד. כדתי לאומי שחי עם חברים מאוד מאוד טובים חרדיים, אני מוצא הבדלים וקשיים ביום יום בעניין ולכן אם שני הצדדים מאוד מחופרים בעמדות, זה יכול להיות קשה.
כמובן שזה שונה אם מדובר על אהבה גדולה שנולדה לפני וכעת זה המחסום היחיד, ששם יש מקום לבחון כל מיני הסדרים מעשיים, לבין הצעה שעוד לא נבדקה שאז לדעתי חשוב לבדוק את מידת המחוייבות של כל צד לויתורים.

הדורות הראשונים והדור שלנו
כל דבר בסגנון של "הדור שלנו" וכדומה צריך לקחת בעירבון מוגבל. בגדול אני מסכים איתך, היו דורות שהיה הרבה יותר קשה. מצד שני יש לנו התמודדות לא פשוטה (שגם היא היתה כבר, בזמן היוונים) של ההתמודדות מול התרבות המערבית שהיא בהחלט לא פשוטה וכופרת. העניין שהאדם הוא כופר הוא חידוש גדול ועצום ולא רגיל בהיסטוריה האנושית. במשך דורות ארוכים, אלפי שנים, האדם היה מאמין ופתאום, במאה התשע עשרה הוא כפר. זה ניסיון לא פשוט.
אבל לכל הדורות היו נסיונות קשים, בהחלט אתה צודק.

תפילה
מה שאני מציע זה ללמוד את הפירוש של הברכה הראשונה לפחות, עם סידור שיש בו הסברים, ולכוון לפחות בברכה זו, לאחר מכן להוסיף כל פעם ברכה אחרת עם כוונת המילים.

עוד תוכן בשורש